תמלול מלא של הפרק

עדו לביא:

אהלן, ברוכים וברוכות הבאות והבאים לפרק מספר 13 של המסכה הדור 2, שבו אני מראיין. כל פעם יוצר או יוצרת אחרת או אחר שמעניין אותי לפגוש אותם, ואנחנו מדברים על יצירה, על דרייב, מה מניע אותם. וגם כמובן על מסכות, איזה מסכות כבר אנחנו לא צריכים, אלו מסכות משרתות אותנו ואילו עדיין ככה, אנחנו ביחסים אמביוולנטיים איתם. והיום בפרק 13 אני מתכבד לארח — איזה כיף לי — את ששון קדם.

ששון קדם:

איזה כיף לי, כבוד.

עדו לביא:

האמת לקחנו קצת זמן להיפגש כי היה פה מלחמה באמצע, כי ששון ישר אמר לי כן ואז מלחמה וחיכינו, אבל הנה אנחנו פה. אני רוצה רגע להתחיל איתך. אתה — למי שעוקב ולמי שלא עוקב — הסשן הזה מתחיל לפני שאנחנו בכלל מתחילים להקליט. ואני עושה למרואיין שלי מסכת גבס על הפנים. אתה יכול לספר לי, ששון, על החוויה? מה היה שם? מה עברת? תגדיר מה שאתה רוצה בעצם.

ששון קדם:

זה נשמע פשוט. זה נשמע משחק. זה נשמע כיפי. וכשאתה מתחיל עם זה, ולאט לאט שאתה בונה, וכל רטייה שאתה שם עליי — היא פשוט חוסמת את הגוף, אבל מגבירה את הנשמה. הפיזיות שלך נעלמת, ואז הכוח שלך הוא רק פנימה. אין לך שום דבר שאתה יכול להגיש כלפי חוץ. ואנחנו, בתור אנשים שנורא רוצים להביע, וכמעט תמיד שוכחים להסתכל פנימה — פתאום יש לך 20 דקות שאתה פוגש משהו שבחיי היום יום בשגרה אתה לא מסוגל לפגוש. דקה ראשונה אתה אומר: איפה אני? ובדקה שנייה אתה אומר: איזה כיף שאין עולם אחר. יש רק את העולם שלי. ואתה מתחיל ב-20 דקות האלה לעשות גבולות דמיוניים ללב שלך. אתה מרגיש את הכל, את הנשימות, את החוכמה שלך, את הטיפשות שלך, את כל הדברים — אבל אתה לא מוחא כפיים, אלא זה הכל inside. ויש בזה המון צניעות בפגישה הזאת עם עצמך. זה מקסים שאתה פוגש את עצמך מזווית אחרת, ואין לך איך להשתחרר. למעשה, זה האח הגדול הפנימי שלך.

עדו לביא:

וואו, אפשר ללכת לסגור? כי...

ששון קדם:

זאת הרגשה שככה העברתי לך אותה בחמישה משפטים.

עדו לביא:

כן, לא, לא, מקסים, זה מרגש. ומי שלא רואה — יש לי כזה אור ברווז מההתרגשות, כי אני פוגש מישהו שמתחבר פתאום ככה בצורה מאוד אינטואיטיבית, בלתי אמצעית, למשהו — למסע שאני נמצא בו כבר בערך עשור. מה לא יודעים עליך? לא בקטע של סוד, אבל בקטע של הפתעה.

ששון קדם:

שאני מאוד רציני. שאני אדם — אני נראה לעתים האומן המשוגע, אבל אפילו בשגעון שלי יש איזה רציו. יש איזה מבנה שתמיד אני זוכר מאיפה באתי, ותמיד אני יודע את הקרקע שלי.

עדו לביא:

כשאתה אומר 'אני זוכר מאיפה באתי' — למה אתה מתכוון? כשאני שואלים אותי מאיפה באתי, אני אומר מיוטבתה. מה זה ה'מאיפה באתי' שלך?

ששון קדם:

אני באתי מלהיות קטן. זה אומר — זו הארץ שלי, ארץ קטנה. לגדול בצמצום, לגדול בתוך מקום שאומרים לך: אלה הגבולות, אלה הגבולות. ואתה מרגיש שאתה מתנהל, אבל יחד עם זאת יש גם יד מכוונת. כשאני בטוב — אני אצבעוני. כשאני לא בסדר — אני מתחיל לגדול, אני רוצה לפרוץ. כי יש משהו בנשמה שלך שאתה יודע שהייעוד שלך זה לא להיות גדול — זה לגדול.

עדו לביא:

מה הסוד שלך? מה אתה פיצחת? שאנחנו לא יודעים — על נשים, אופנה, האופנה שהיא מאוד ספציפית לך, שמאפשרת לך להיות רלוונטי לאורך כל כך הרבה שנים. כי בוא נגיד ככה — אוסקר ויילד אמר: אם האופנה לא הייתה כל כך מכוערת, היא לא הייתה מתחלפת כל שישה חודשים.

ששון קדם:

נכון. איזה שאלה. קודם כל אני עושה את זה כבר 35 שנים — דור ומשהו. ואני חושב שברגע שאתה מבין שאתה חושב שונה — תמיד אפשר לקחת את השונות לדבר שהוא לא טוב. ואז יש איזה שלב שאתה מבין שהשונות הזאת זה למעשה הפטנט שלך. ובמקום הזה אתה מתחיל להרכיב את הפאזל — עם הרבה חוצפה ועם הרבה כוונה לייפות וליצור אסתטיקה ופרופורציה שונה. וזה הצליח לי.

עדו לביא:

אני שומע פה שני כיוונים: אחד — אני מבין שאני שונה, אני רוצה ללכת לכיוון שונה. מצד שני — אני רוצה שיבינו אותי, שיאהבו אותי, שיקבלו אותי. איך מחברים שני קווים מקבילים?

ששון קדם:

אמרת את מהות חיי. אני אדם קוטבי. זה לא 'איך יקבלו אותי' — זה קודם כל לעשות. קודם כל לא לפחד לעשות. תוך כדי תנועה אתה עובר המון פחדים. עשיתי דברים נפלאים ואף אחד לא כתב עליי, אף אחד לא רצה אותי, עיתונאים לא בחרו בי. ולמרות זאת — ממשיך. למה? כי הייתה לי אמונה לכל אורך הדרך שאני אחלה. שבסוף — הדרך יבינו.

עדו לביא:

באמונה הזאת הייתה גם שליחות?

ששון קדם:

האמונה הזאת מגיעה רק משליחות. זה הבית כנסת הפרטי שלי. השליחות — ללא ידיעתי — זה להפיץ את התורה שבעל פה שלי. ובמקרה, התורה שבעל פה שלי זה שלושה מטר ויסקוזה. ואני עם שלושה מטר ויסקוזה יכול לעשות לך עולם. והעולם הזה — אפילו אם שניים ראו, הם האנשים שהמשיכו איתי. ואחרי זה ארבעה ראו, ואחרי זה שמונה ראו. עקב בצד אגודל. היום שאני נכנס לסטודיו ויש איזו טווסות מסוימת ואתה אומר 'וואו ששון איך הצלחת' — כמה בכיתי. כי הרגישות שלי תמיד הביאה אותי למקום: איך לא ראיתם? אני אחלה מעצב. זה לא המקצוע שלי — זה מהות.

עדו לביא:

אתה מהלך על קו שהוא בין גדול למלא. יש לך פרזנטוריות שהן סופר רזות ועדיין הולכות בתוך ה'גדול' הזה. ואתה איש גדול שמתהלך בין גברי לנשי — אתה הכי גבר שיש ואין לך שום בעיה ללכת עם טוניקה, שמלה או גלבייה. וכשנכנסתי לסטודיו שלך הבוקר אמרתי: זה היכל. זה לא סטודיו. זה היכל של אמנות. ולפי הרגשה שלי — אתה מעולם לא הלכת לפי כללי היח"צ. משפיעניות, פרזנטוריות.

ששון קדם:

סולד.

עדו לביא:

גם היום — מי שמדגמנות פה, אלו העובדות שלך.

ששון קדם:

נכון. ויש בזה המון קסם. ההתעקשות, האמונה שיש לי משהו שהוא שונה. ופתאום שיכולתי לקחת את השונות ולהפוך אותו למשהו שאנשים יכולים לבוא ולהתחבק — אנושיות וחמלה. ובסך הכל זה בגדים. אבל הבגדים יוצרים משהו. אני מלביש את הנשמה של האדם. אני לא רוצה להיות בטרנד, אני סולד ממשפיעניות. המוצר עצמו הוא המתנה שלי. לא לכל אחד זה מתאים, אבל כשזה מתאים — זה כמו נעלי סינדרלה. כשזה מתאים — זה כפפה.

עדו לביא:

מה למישהו בתחילת דרכו — שהוא שונה ואחר, אבל מרגיש שיש לו שליחות — מה החזיק אותך שם כל השנים? מה עזר לך לא להישבר, לא להתייאש?

ששון קדם:

הייתי מוציא חמישה פריטים — וארבעה היו לא טובים. ואז הפריט החמישי היה מקובע לי. עוד נקודה בסקאלה. פיצחתי משהו. כל פעם לא להתייאש. כשאני עושה בגד טוב בבוקר — אני לא צריך אפילו לקבל חיבוק. אני כבר קיבלתי את החיבוק שלי.

עדו לביא:

אתה אומר בעצם: הכישלון הוא חלק מהדרך.

ששון קדם:

חייב להיות.

עדו לביא:

אבל בסוף — על מה שמים את הפוקוס. על הכישלון, או על הדגם הטוב? כי הטבע האנושי הוא להסתכל על מה שלא טוב.

ששון קדם:

גם אני. יש לי ימים שאני חוזר הביתה ואומר: תקשיב, אתה שנה א', אתה מעצב לא טוב. אבל אתה לומד עם השנים לתחום את זה. פעם ריטה אמרה דבר נורא יפה — שאם השנים היא למדה שהיא יכולה להוציא את אותה צעקה, ופחות לפתוח את הפה. זה בדיוק כל המסע — גם ברגעי שבירה להגיד: יש לי שעתיים ועשר דקות להיות בחרה. ואחרי שעתיים ועשר דקות — לנפנף עם הידיים ולהגיד: אני ממשיך הלאה, לא קרה כלום.

עדו לביא:

מה זה ללמוד? צריך לעבור דרך?

ששון קדם:

צריך לעבור דרך. אבל שכל הזמן זה יהיה מול עיניך. לדעת שהמערבולת היא מוגבלת. וברגע שאתה לא נותן לה את כל מה שהיא מבקשת ואתה תוחם אותה — היא לבסוף נענית לך. וזה סימן רשום אצלי בנשמה. יש לי עדיין חרה, ועדיין לפעמים אני עצוב. אבל זה רק לשעה ועשר דקות.

עדו לביא:

כי למדת עם השנים?

ששון קדם:

למדתי עם השנים להגן על עצמי ולתחום — שהמוח שלי לא יפליג. הפחד שלי זה להפליג בעצב. אני רוצה ביטחון בשמחה.

עדו לביא:

שזה לוקח... חיים שלמים. אבל זה — בשביל מה באנו?

ששון קדם:

פרויד אמר שמה שקרה לנו עד גיל חמש זה מה שקיבע אותנו. ודווקא יונג, כשדיבר על מסכות ועל מושג הפרסונה, אמר: מה שמעניין פה באמת זה שההתפתחות שלנו כבני אדם היא לאורך כל השנים. ודווקא בגילאים של 50, 60 — שם מתחיל להיות מעניין באמת. כי מתחילות לנחות התובנות ואנחנו מסכימים לקבל את החלקים הפחות טובים. הוא קרא לזה: לחיות באינטגרציה — עם כל חלקי הנפש שלך. ואם הייתי יכול להגיד לששון הצעיר — מה עצת הזהב?

ששון קדם:

שאני ילדותי, שאני נאיבי, שעדיין אני חי בתוך עולם של גילוי. להסתכל על זה כמו ילדה קטנה עם קוקיות שמגלה משחק — כל יום, תמיד. שום דבר לא משעמם כשאתה יוצר. אני לא אומר 'כבר יש' — אין 'כבר יש', בוא נוסיף. אני כל הזמן רוצה להוסיף. אני כל יום קם בבוקר — כאילו קופץ בחבל.

עדו לביא:

אתה מדבר על גילוי ואמרת 'לגדול'. אתה אומר: אני כל הזמן נמצא במקומות של גילוי וגדילה. להתפלא מהעולם הזה, לא להשתעמם ממנו.

ששון קדם:

אני החבר'ה של עצמי.

עדו לביא:

תסביר לי את האמירה הזאת.

ששון קדם:

בגלל שאני אדם קוטבי — אני הולך לישון בעשר, קוטג' וחביתה, מאוד אפור. ואז יש לי כל יום כמה שעות שאני אחשורוש. כשאתה אחשורוש וגם אפור — יש לך המון שטח לצקות בו תוכן. אתה לא רק זה ולא רק זה — אתה מנעד, אתה קשת. זה כמו ספרייה קוסמית. אבל זה חייב להיות ממרחק — שאתה גם המלך וגם המשרת. ובמקום הזה יש לך המון חופש תנועה ומרחב. ויחד עם זאת — אני יוצר את אותה שפה. אתה יכול לזהות אותי ממרחק — שזה שלי.

עדו לביא:

בוא נדבר על העניין הזה — אתה מעצב אופנה, ואופנה משתנה כל שישה חודשים. מה שומר עליך לא ליפול לטרנדים?

ששון קדם:

ליצור בשפה שלי ולהגדיל אותה מאותה מובלעת. לא לחפש: היום כתום? כתום. היום אורך הברך? אורך הברך. אני לא יכול כל פעם לעבור משבר. לא מעניין אותי להמציא את הדבר הבא.

עדו לביא:

איפה הבאלנס הנכון בין להיות אני לבין לא להיכנע לטרנדים?

ששון קדם:

זה לא קורה לי — להיסחף לדבר שזה לא אני. כי היום בגיל 62 — במה שאני נוגע זה כבר נורא אני. אני מקשיב לעצמי כל הזמן, אני בונה לעצמי את הקלאסיקה שלי. אני לא יכול להיות ארמני, לא פראדה, לא יוז'י ימאמוטו. יש לי כאן תקרה. יש פה גיאוגרפיה, יש פה חיים, יש פה מלחמה. אבל קרה לי הנס הזה — שיכולתי ליצור שפה שאני יכול כל הזמן לרקוד אותה. החוק מספר אחד שלי: אם אני מסתכל על משהו ואני לא בולע רוק — זה לא טוב. אני צריך לעצור.

עדו לביא:

יש לך גם מישהו שאתה מקשיב לו?

ששון קדם:

הילדים שלי. שניהם עובדים איתי — שזה נס גדול. צוף הוא המנהל שלי, וליאם עושה את קו הגברים שלי.

עדו לביא:

לא ידעתי שיש לך קו גברים.

ששון קדם:

עוד חודש הוא יוצא, והוא נקרא על שם הנכד שלי — אלבי. יש לי שני נכדים: אחד אסא ואחד אלבי.

עדו לביא:

מזל טוב! ראיתי כזה אחד מנמנם פה בעגלה.

ששון קדם:

מתיקות אמיתית — אחד בובה ואחד ערס. הם קוראים אותי במחשבות. יכולים להגיד לי: אבא, זה לא זה. אבא, הפלגת. אני נורא שומע. כי עם השנים, שאתה מתבגר — אתה נהיה יותר רך. הלוואי לפני עשרים שנה הייתי רך כמו שאני רך היום.

עדו לביא:

תמיד רצית שהם יעבדו איתך?

ששון קדם:

לא. זה קרה לנו. זה קרה.

עדו לביא:

איך זה קרה שפתאום שני הילדים שלך — כי אם מישהו היה רואה את החיוך שיש עכשיו על הפנים שלך, אתה מבין שקרה פה משהו טוב.

ששון קדם:

תשמע, זה לא מתאים לכל אחד. אני נמצא איתם בערך שמונה-תשע שעות כל יום. תחשוב. כל יום זה חגיגה, זאת מתנה. אני מודה לזה — שאני באוטו נוסע, עוצר במעבר חצייה, מסתכל למעלה ואומר: ששון, אלוהים, תודה רבה.

עדו לביא:

כל יום שאתה נכנס לפה ואתה מעסיק עשרה אנשים, שעיניהם נשואות אליך. זה קשה? זה קל?

ששון קדם:

זה מאוד קשה. גם כשאני בא בימים קשים — אני פותח את הדלת ב-8:30, וכבר כולם נמצאים פה. ואני אומר להם: חבר'ה, יש לי יום קשה. כי אתה לומד שאם אתה שקוף — הם יודעים איך לבוא אליך. אתה לא יכול להיות טווס כל החיים. לפעמים צריך לבוא ולומר: לא טוב לי היום. כי כשחיים עשרה אנשים יחד — הם הפכו למשפחה. יש לי אנשים פה של 30 שנה.

עדו לביא:

ואנחנו ככה קופצים למסכות.

ששון קדם:

יאללה.

עדו לביא:

שהתחלנו עם זה את השיחה. יונג דיבר על ארכיטיפ הפרסונה — מסכה ביוונית עתיקה. שלוש שאלות: איזה מסכות הסרת? איזה שומרות עליך? ואיזה אתה עוד בעמימות איתן?

ששון קדם:

מסיכה של ריצוי. פעם הייתי אומר לכל דבר כן בשביל להיות שייך. רציתי להשתלב, להיות כמוהם. ועם השנים הבנתי שהעשייה שלך זה הבילונגינג שלך. לא צריך כן לכולם. כי כתוצאה מתרבות החיקוי שלי, למדתי גינונים שהתחלתי לשייך אותם אליי. אני חושב שכל החיים זה חיפוש שייכות.

עדו לביא:

מי המנטורים שהיו לך?

ששון קדם:

אילנה גור, תמרה יובל ג'ונס — אלה העיקריות. ואני כמעט כל בן אדם שנקלע אליי ומגיע לשיחה — הוא אפילו לא יודע שהוא מנטור קטן, אפילו לחמש דקות. למדתי צורות ביטוי. לא קראתי הרבה בחיים שלי, אבל ידעתי להתנסח כמו שאחרים מתנסחים. ולאט לאט — כמו קוף — הטמעתי את זה. ואז התחלתי להבין שהמילים יוצאות מהמאגר הנכון אצלי. ככל שאתה מרגיש יותר שייך — יש לך יותר מרחב לרקוד בו.

ששון קדם:

ומסכה ששומרת עליי — ההומור. שתמיד אני אוהב לקחת טרמפ עם הומור. בכל מצב — בתור למכולת, בחו"ל — אני רואה סיטואציות וממשיך אותן בדמיון שלי. הדמיון והסקרנות — אלה המתנות הכי גדולות שלי. ולפעמים כשאני נכנס למקום מסוים, אני יכול להיות באוטו כפוף — אבל כשאני אכנס לאירוע אזדקף ואגיד לעצמי: וואלה ששון, אתה אחלה איש. הומור זה חן. וכשאנשים מבינים את זה — אפשר גם לרקוד.

עדו לביא:

ומסכה שאתה עוד בעמימות איתה?

ששון קדם:

חוסר הביטחון. הפחד שכל זה ייגמר. כי המקצוע שלי הוא התרבות שלי — אם לא אעסוק בו, אמחק. הציפור הזאת על הכתף שמנקרת. בצעירותי זה היה כל דקה. היום בגיל 62 — זה חמש דקות בשבוע. אבל כשזה מגיע — יש עוגמת נפש. עדיין לומד לרקוד עם זה.

עדו לביא:

אתה חוזר למקום שהקטינו אותך, שהגבילו אותך.

ששון קדם:

אני חוזר לפשוט. אני מרגיש שאני עגל.

עדו לביא:

ואם לא היית מעצב אופנה — מה היית?

ששון קדם:

פעם שאלו את שלומי שבת: אם הוא לא היה זמר, מה הוא היה? אז הוא אמר: זמרת. אז תבין את זה לבד.

עדו לביא:

הבנתי. זה מקום טוב לסיים בו. אני רוצה להגיד לך תודה רבה. אנחנו נמצאים בהרצל 144 — תעקבו אחרי ששון קדם ברשתות ובאתר. ולמי שרוצה לחוות את חוויית מסכת הגבס — ששון עושה סדנאות לקבוצות אינטימיות של 8 עד 10 נשים. ליצור קשר דרך האתר.

ששון קדם:

אני חייב להגיד לך שנייה משהו — העלית לי את התדר. נכנסתי לכאן ששון. עכשיו אני ששון פלוס.

עדו לביא:

איזה כיף. שאתה תמיד פלוס.

ששון קדם:

כן, אבל בזכותך — עוד פלוס.

עדו לביא:

יאה. תודה רבה.

ששון קדם:

תודה. כבוד לי.