המסכה דור 2 – פרק שלישי עם עדי הלמן
זו שיחה על הבקשה להיות בשמחה.
על דיוק ולמה כל כך חשוב לדייק.
על השאלה למה אנחנו צריכים לאסוף אינפורמציה על עצמנו.
עדי מגדירה את עצמה כעוף מוזר
כאחת שההוויה שלה היא להדהד לאחרים את עצמם.
היא הכי עצמה שהיא בתנועה החופשית שלה
ורק היא יודעת כמה זה משחרר.
שיחה עם עדי היא שיחה אינטנסיבית
היא בסקרנות ובפליאה אין סופיים
והיא לא תיתן לך לברוח.
עדי אומרת שאין תפל כי גם בתפל יש מלאות.
השאלה שגרה בתוכה כבר שנים היא מי אני ?
ויש בה נואשות להמשיג את עצמה לעצמה.
לראות את המובן מאלין והתיעוד שלו היו שנים ה – דבר שלה.
אם תשאלו אותה מה הדרייב שלה – היא תגיד לכם אמת.
ושם בדיוק במקום הזה – נולד פועם.
אם תבקשו ממנה את עצת הזהב שלה
היא תגיד לך – דע את עצמך.
ושמה , רק שתסמוך על הקול הפנימי שלך
שמה הפצע נרפא ואפשר להתקדם לדבר הבא.
מפחיד ?
תלוי את מי שואלים.
אם תשאלו את עדי
ותקשיבו לפרק הזה
יש מצב שתתחילו מסע חדש על עצמכם.
מוזמנים.
תובנות מפתח מהפרק (Key Takeaways):
הדיוק כערך ליבה: עבור עדי, הדיוק הוא הניגוד המוחלט לזיוף. זוהי כנות מזוקקת המניעה אותה בצילום, ביחסים וביצירה, מתוך חוסר יכולת לשהות במרחב רדוד.
מנגנון ה”רפלקטור”: עדי מתארת את עצמה כמראה אנושית הקולטת ומגיבה לסביבה בעוצמה גבוהה, ומחזירה לאדם שמולה את התמצית (האסנס) שלו.
הצילום כאיסוף זהות: לאחר ילדות של חוסר יציבות ומעבר בין 17 בתים, הצילום ב”בצלאל” הפך לכלי שאפשר לה “לאסוף את אדי” ולהמסיג את זהותה דרך התיעוד.
לידתו של מיזם ‘פועם’ (POEM): המעבר מצילום ליצירה חופשית ואינטואיטיבית המבוססת על דופק, נשימה וחומרים קיימים (אבנים, קרטונים), ללא צורך בתוצאה מוגדרת מראש.
מהו מנגנון ה"רפלקטור" האנושי לפי עדי אלמן?
עדי מגדירה את עצמה כ”רפלקטור” – מערכת עצבית חשופה שסופגת נתונים מהסביבה ומגיבה אליהם בעוצמה. היא משמשת כמראה עבור האדם שמולה, מזהה את התדר שלו ומחזירה לו את האסנס שלו מתוך סקרנות עמוקה ופליאה מהמובן מאליו.
איך הצילום מסייע בריפוי פצעי ילדות ותחושת תלישות?
עבור עדי, שחוותה חוסר שיקוף רגשי ותשתית פיזית קבועה בילדותה, הצילום שימש כ”כתב יד” ראשוני. דרך העדשה היא למדה לזהות את האופן הייחודי שבו היא רואה את המציאות, מה שהעניק לה תוקף פנימי והנחת רווחה שאיפשרה לה לעמוד על הנקודה שלה בעולם.
מהו הקשר בין ה"פריים" הצילומי להצבת גבולות בחיים?
עדי מקבילה בין הגבול ל”פריים” של הצילום – המסכה המשרתת שמאפשרת לה לדעת איפה היא נגמרת ואיפה האחר מתחיל. הגבול מונע ריצוי וערבוב רגשי, ומעניק לה סמכות פנימית שבה “אף אחד לא יספר לי מי אני”.
מהו משחק ה"חם-קר" להתפתחות אישית?
זהו כלי להקשבה אינטואיטיבית לתגובות הגוף: האם דבר מסוים גורם לך לקירבה והתרגשות (חם) או לרתיעה ומיצוי (קר)? עדי מאמינה כי המעבר ל”דבר הבא” בחיים קורה ברגע שהפצע שניהל אותנו נרפא, ומתפנה מקום לרצון פשוט של “מה בא לי”.
