נמל הבית שלי
כבר כמה שנים שאני חי ברווח
ברווח בין מה שהיו חיי פעם
למה שהם עדיין לא.
לפעמים אני מדמה את עצמי לרב חובל
שעלה על האוניה ויצא פעם אחרונה מנמל הבית
עוזב את המקום שאליו יתגעגע תמיד אך לא ישוב לעולם.
האוניה מתרחקת לה לאיטה
קו החוף שהיה ביתי כל כך הרבה שנים הולך ומתרחק
הריחות, האנשים הקולות הופכים לזכרונות
כאלו שמטשטשים להם לאיטם, נמוגים לתוך האופק.
לפעמים קרקור של איזה שחף בשמיים
מביא איתו ריחות עזים מנמל הבית.
אני שואף מלוא הריאות את הריחות המוכרים
מיטלטל כמו קליפת אגוז בין געגוע להשלמה
לפעמים אני צריך להזכיר לעצמי כמעט בכח
הפלגות דרכן להתחיל בהתרגשות גדולה
מן ציפייה נרגשת שכזאת למשהו חדש שיבוא.
מה שלא סיפרו לי מעולם זה על האוקיינוס הגדול
זה שמפריד בין המקום שבאתי ממנו
למקום שאליו עוד לא הגעתי
יש ימים שהרוח נושבת חזק במפרשים
אלו ימים שבהם נדמה לי שרק עוד רגע ואגיע למחוז חפצי.
ויש ימים שהרוח פשוט עומדת לה
באויר אין אפילו טיפת משב לנשימה.
הנשמה שלי מתקשה לעמוד בטלטלות האלו
כל טלטלה חובטת אותי על דפנות האוניה
ואני מתקשה להתייצב על רצפת האוניה המיטלטלת.
הנפש שלי שכל כך לא אוהבת טלטלות
חווה אותן עכשיו אחת אחת.
רצית הפלגה היא אומרת לי, קיבלת
עם כל ההתרגשויות והבחילות
את כל החבילה קיבלתי
טיפת הנחה היא לא עושה לי ההפלגה הזאת.
הים סוער מאוד בימים האחרונים
ועם כל נחיתה של גל בין זה לבין הבא אחריו
אני רק מחכה כבר לשקט שיבוא
שתשקוט הסערה ושמה רחוק
במקום שקוראים לו האופק יתגלה לו לפתע
נמל הבית החדש שלי.
ויהיו בו ריחות חדשים
וניחוחות שעוד לא הכרתי
ומדי פעם גם יבוא שחף אחד
שייעמד לו ככה סתם על אדן החלון
ויזכיר לי את הנמל ההוא, זה שעזבתי לבלי שוב.
ושוב נתסתכל אחד לשני בעיניים
אני לא אשאל דבר והוא לא יענה לי מאומה.
