דף האיסטגרם שלי הוא הברומטר הצילומי שלי, יש רגעים { שמתמעטים והולכים} בהם יש בו נוכחות לצלם האופנה שבי , אני עושה זאת במשורה, משתדל לאחוז בשאריות הכבוד למדיום הצילומי הכל כך קסום שהיה בו בתחילת דרכו. כשאני בחו”ל { וחו”ל בעיניי זה סוג של הרגשה ופניות הזמן והמחשבה , לא דווקא במיקום הפיזי שלי באותו רגע}. מתמלא דף האינסטגרם שלי בתמונות שמזכירות לי כמה אני אוהב לצלם, מה שבאורך פלא מוריד לי את כמות העוקבים…. .   

צילום הוא העבודה שלי ופעמים רבות במהלך שגרת החיים העבודה איני מצלם כלל מלבד לצורכי עבודה . מצבר היצירתיות שלי מתמלא ומתרוקן בקצב כה מהיר שאיני מוצא את שלוות הרוח לצלם סתם כך לעצמי. ואז מגיע הטיול לחו”ל {לעיתים רק תמר ואני ולעיתים כל המשפחה} שבהם אני מוצא את שלוות הנפש והזמן לצלם את שתופס את עיני.

פעם

הייתה לי מצלמה לטיולים , קומפקטית אך איכותית, זנחתי אותה בשנתיים האחרונות, גם היא נהייתה מסרבלת ומסורבלת. לשמחתי גיליתי שהאימרה “המצלמה הכי טובה היא זו שהכי זמינה לך” מדוייקת לי יותר ויותר ומאז המצלמה שאני מצלם איתה היא זאת שבנייד שלי – היא תמיד איתי, כהרף עיין היא לרשותי, מיידית , זמינה, אין שום סירבול שמפריע לעיין לתווך למצלמה את ששוה לצילום בעיני.

יש לי זמן !

להתבונן, ללכת לאיטי, להבחין בפרטים הקטנים , חסרי חשיבות כמעט, כמעט ואיני מצלם משהו שיכול לשייך את נשוא הצילום למקום מסוים.
אני מסתכל על צורות, קוים, קומפוזיציה, אור.
אני מרחף לי בזון משלי מפקיר את עצמי להתבוננות אחרת כזו שאין לה זמן ומקום.
הצילום מאפשר לי להתנתק – להיות כאן ועכשיו, זה רק אני עם עצמי.

המשפחה שלי

יודעת להניח לי ברגעים אלו בהם אני מתחיל להשתרך לי מאחור… יש אצלנו כבוד למעשה הצילומי ולאחרונה גם ה”קטן” פתח לו אינסטגרם. נכון שיפה שם בחו”ל אך נראה לי שלא זה העניין. השקט הנפשי מאפשר לי להקדיש רגע { ולפעמים נדרשים גם כמה ״רגעים״} לשים לב לפרטים הקטנים, לאלו שמרוץ היום יום אינו נותן להם זמן. לעיתים זה כל מה שנחוץ לה לנפש, רק כמה רגעים לשים לב קצת לעצמה. אני מתמלא סיפוק עצום . זה מחזיר אותי לבסיס, לאהבה שלי לצלם, אפשר לקרוא לה “האהבה הראשונה” שלי אני חושב.

הצילום בטלפון נייד

מאפשר לי להרגיש כמו במעבדה ניידת, ישר אפשר לערוך , לתת קונטרסט, להכהות, להבהיר, להפוך לש”ל – כל כך פשוט לשגר כך תמונה לאויר העולם, לתת לה להיוולד, להיות בעלת חיים משלה. אני שולח אותה למרחבי המרשתת ומחכה…

זהו שזה הרגע שהייתי מוותר עליו…. התלות שכביכול נוצרת בין התמונה לכמות הלייקים שתקבל כמעט בלתי נסבלת בעיניי. סוג של התמכרות שהייתי מעדיף להיגמל ממנה , לא להיות תלוי בה, הלוואי וזה היה פשוט כל כך כל כך…. שלא יהיה לי אכפת. אבל אכפת לי, הילד שבי עדיין מבקש כל פעם מחדש את האישור לכך שאני קיים, שרואים אותי, אני ורק אני , לא עוד אחד מ….

הקסם

שהיה בו בצילום האינסטגרמי הולך ואובד לצערי , בתחילת דרכו היה נראה לי שהנה יש חוזר הכבוד לצילום , יש בו משהו כל כך כך דמוקרטי וקסום בפורמט הזה. המדיום הזה נתן לכל כך הרבה אנשים את היכולת להביע את שרואות עיניהם – היה בזה משהו מרענן ,מפתיע, חדשני. ואז זה נעשה לצערי כלי שיווקי יעיל ממדרגה ראשונה והקסם שלו בעיני השתנה.

באופן מדוד

אני נמצא בו , משתדל להמשיך ולראות בו , כפי שהיה בהתחלה, מקום לשיתןף ויזואלי כזה שיהיה בו ערך. פתח למחשבה. להתבוננות תרתי משמע. כזאת שתיקח קצת יותר זמן מרפרוף האצבע על המסך לסטורי הבא….. צילום ראוי שיתבוננו בו. יגלו בו פרטים שמתגלים להם לעיתים, אם נמצא את אורך הרוח באמת להביט ולהתבונן.

ואיך זה אצלכם? יותר מתבוננים? יותר מדפדפים?