בסוף כל סדנה אני שואל את המשתתפים שאלה אחת:

מה הפתיע אותך?
בטבע, זגרב, בסוף סדנה שלמה ועבודה עם צילום .
קיבלתי רשימה של מילה אחת מכל אחד מ-20 האנשים.
כמה מהמילים שנאמרו תוכלו למצוא כאן :
הבנה. סובלנות. יצירתיות. פגיעות. פסיכוטרפיה. חיבורים. פתיחות. דיוק.

“פסיכוטרפיה” אמרה אחת המשתתפות. בחיוך קטן.
לא צחקתי. כי היא צדקה.

הבעיה שאף אחד לא אומר בקול ישיבות לא עובדות.

לא כי אנשים לא חכמים. לא כי המנהל לא טוב.
אלא כי יש כוחות פסיכולוגיים בחדר שחזקים מכל אג’נדה.
כשמישהו יושב מול הבוס שלו ושואלים אותו “מה האתגרים שלך?” 
הוא עושה חישוב מהיר, לרוב לא מודע:
מה בטוח לומר? מה עלול להישמע כחולשה? מה יפגע במעמד שלי?
זה לא ציניות. זה הישרדות ארגונית.

אנשים לומדים מהר מאוד מה רצוי לשמוע ומה לא.

ואז הם נותנים את מה שרצוי — גם אם המנהל משוכנע שהוא יוצר “מרחב פתוח”.
המנהל רואה ישיבה. המצלמה רואה מה שמתחת.
למה הצילום שובר את זה ? 

כשנותנים לאדם מצלמה ואומרים לו “צלם את האתגר שלך” 
קורה משהו שונה לגמרי.
הוא לא מדבר. הוא יוצר.

וביצירה — המוח עובר מסלול אחר.
לא מסלול ה”מה רצוי להגיד” אלא מסלול ה”מה אני רואה”.
המצלמה מבקשת ממנו להיות עד, לא עורך דין.

זה מה שקורא לו “מסלול עוקף”.

לא עוקף את הקוגניציה — עוקף את הציניות.
עוקף את מנגנוני ההגנה.
עוקף את הנימוס הארגוני שמונע מאנשים לומר אמת.

 חמישה קליקים שפותחים חמישה שכבות
המתודולוגיה שפיתחתי — “5 קליקים לפתרון” ,
היא בדיוק כזאת שמאפשרת חשיבה יצירתית ושונה על אתגרים מוכרים

כל קליק פותח שכבה אחרת:

Frame — מה בתוך המסגרת
כשמבקשים ממישהו למסגר את האתגר שלו בתמונה 
הוא חייב להחליט מה נכנס פנימה ומה נשאר בחוץ.

זו לא שאלה פשוטה. זו שאלה ניהולית עמוקה:
מה אנחנו בכלל מגדירים כ”הבעיה”?
הרבה פעמים מסתבר שמנהלים שונים ממסגרים
את אותו מצב בצורה שונה לגמרי.

Focus :
הפוקוס מכריח לבחור.
לא הכל יכול להיות חד בתמונה. אי אפשר להתמקד בהכל.
כשמישהו מצלם ושם את האתגר האמיתי בפוקוס .
לפעמים מה שנשאר מטושטש ברקע מגלה יותר ממה שחד.
“שמתי את הפרויקט בפוקוס,” אמר לי מנהל פעם, 
“ואז ראיתי שהצוות שלי מטושטש.”
לא ידע שחשב את זה עד שצילם.

Perspective :
שזה גם סדרי עדיפויות 
וגם היכולת לשנות את נקודת המבט.
לשנות זווית זה לא מטאפורה בסדנה זה פעולה פיזית.
קרוב לאדמה, מלמעלה, מהצד.
כשמישהו מסתכל על הקושי על
מנקודת מבט אחרת.
נגלית לפתע אופציה אחרת לגמרי.

Zoom In / Zoom Out :
מתי לרדת לפרטים הקטנים 
ומתי יש צורך במבט על.
מנהלים טובים יודעים לנוע בין קרוב לרחוק.
לרדת לפרטים הקטנים ולחזור לתמונה הגדולה מבלי לאבד את הכיוון.

Exposure :
למצוא את האיזון הנכון.
בצילום, החשיפה קובעת כמה אור נכנס בכמות ובזמן.

בסדנה: מה הצוות עדיין לא אמר? מה מוסתר מתחת לנימוס?
כשמבקשים מאנשים לצלם
“את מה שלא נאמר” 
הם לא מרגישים שהם מתלוננים. הם מרגישים שהם יוצרים.
ובגלל זה — הם מראים.

 מה המנהל לא יכול לראות בלי העדשה

יש דברים שלא עולים בישיבות.
לא כי אנשים שקרנים.
אלא כי הישיבה עצמה  
הטבלה, הכיסאות, המצגת, ההיררכיה מייצרת
שדה כוח שמכתיב מה ניתן לומר.

המצלמה מוציאה אנשים מהשדה הזה.
פתאום הם בחוץ, הם מסתכלים, הם בוחרים.
ובבחירה הזו — יש כוח.

אחרי עשרות סדנאות, הדבר שעדיין מפתיע אותי:
לא מה שאנשים מצלמים.
אלא מה שהם אומרים כשהם מסבירים למה.
המצלמה לא קוראת מחשבות.
היא פשוט מייצרת מרחב שבו אנשים מוכנים לחשוף אותן.