תקשורת נשית | תקשורת גברית

פיצול אישיות

ככל שאני מתבגר ושם לב לעצמי יותר
אני מגלה שאני מחבב כנראה את המצב הזה.
״מחבב ״ – איזו מילה חביבה – מה שכן לא בטוח שהיא בול מתאימה.
יש בי משהו שמסרב ללכת עם הזרם, אולי כי נולדתי ישר להיות חלק מהזרם.
כן, שוב הגענו ״ללינה המשותפת״
ככה זה הניסוי הזה, לא נגמר אף פעם
הוא התחיל 3 ימים אחרי שנולדתי,
והוא לא ייגמר לעולם כך נדמה לי.

מגיל 3 ימים אני חלק מ…

מהקיבוץ, מבית התינוקות, מהגן, מהכיתה, מעיר הנער, מהתנועה.
גדלתי במקום בו מגיל 0 אני כל הזמן מסומן ,לטוב ולרע.
הבן של צילה ולבקו – שייך לדור ה״נסיכים״
כיתת סנונית, ההיא הבעייתית.
קיבוץ יטבתה, ההוא של השוקו.
אולי בגלל זה אני כל כך לא אוהב שיגדירו אותי
אולי משם אני נון קונפורמיסט.
אולי משם אני כל כך חובב את פיצול האישיות
כי הוא מאפשר להיות לי להיות גם חלק מ… וגם לשמור על עצמי.

האמת צריכה להיאמר

מגיל מאוד צעיר הבנתי שבנות מתקשרות אחרת
שיש שם משהו שהוא יותר עמוק ורחב, פחות חד מימדי בתקשורת.
לא הייתי בן של ספורט .
שם הבנים בד״כ מוצאים סוג של אחווה, של שפה משותפת.
נולדתי במשקל מבטיח של 4.100 קילו.
מאז אני במגמת עלייה די עקבית הייתי אומר.
ושנאתי שיעורי ספורט.
כל כך שנאתי שאני זוכר שנים של תפילות לשבור יד או רגל.
שיהיה לי איזה תרוץ הגון לא להשתתף.
בריצות 60 מטר היו שמים אותי לרוץ מול יפתח.
לפחות אותו הייתי משיג – רק מחכה שהשיעור יגמר כבר.

הגבריות הספורטיבית אף פעם לא הייתה חלק ממני
לא שם היו החוזקות שלי , להפך.
וככה עם השנים תקשורת גברית הייתה לי לסוג של אתגר לא מפוצח.
כזה שקשה לי להיות חלק ממנו.
לא הרגשתי שם נח מעולם. ככה גם היום.
ומנגד אני צריך תקשורת כדי לנשום
צריך לדבר עם אנשים, לשתף, לחלוק
אם אני לא שם אני לא קיים.
בין האקסטרוברט לאינטרוברט אני מקרה קיצון של הראשון.

איפה שהוא בגיל די צעיר

הבנתי שמשהו בשיח הנשי מאפשר לי מרווח נשימה אחר.
ואני לא צריך להיות במקום שאני מרגיש חלש
להפך שם הצורך האובססיבי שלי בתקשורת מוצא לו אוזן קשבת.
וככה במשך שנים אני חי לי בפיצול האישיות המקסים שלי.
גבר בין גברים שהצד הנשי שלו מאוד מפותח.
איזו הגדרה מוזרה לא בטוח שהיא זו שהכי מדוייקת לי
אבל יש בה משהו נכון , שמשקף אותי במידה רבה.

אולי בגלל זה כל כך אהבתי בצעירותי לטייל, בעיקר בסיני.
היו שנים שסיני הייתה כמעט הבית השני שלי
ולא, לא החופים הם שמשכו אותי
שנים שלא ביקרתי בהם, אפילו לא בחטף.
הייתי איש של הרים, של פסגות, של סנפלינג אתגרי.
של בוסתנים בהר הגבוה וגבים נסתרים.
שמה בהרים נוצרה לה גבריות אחרת
שעות של הליכה במרחבים עוצרי הנשימה האלו,
בנופים הנשקפים מפסגות ההרים, בשעות שישבנו ליד המדורה
שמה בסיני התאפשר מרחב אחר .
שמה אנחנו הגברים אפשרנו לעצמנו להשיל מגננות ולדבר,
לעיתים במילים ולעיתים בשתיקות.
שמה בהרים הרגשתי נח בחברת גברים
משם גם כמה מהחברים הטובים שלי עד היום.
שמה בהרים של סיני הרגשתי שווה בין שווים.
מאז אני אוסף לי חברים גברים במשורה, מוצא אותם אחד אחד
את אלו שמתקשרים, את אלו שלא פוחדים לדבר,
את אלו שלא עסוקים במגננות.

ואז ,אז התחלתי ללמוד פוטותרפיה

ופתאום מדברים אליי בלשון נקבה – כי הרוב בנות וככה נהוג.
מוזר, זה היה מוזר מאוד.
מצד אחד ברור שמבין את החלוקה המגדרית
מצד שני – זה מוזר, אין לי איך להגיד את זה אחרת.
הייתה לנו דינמיקה לא פשוטה שם במוסררה
במשך שנתיים של לימודים תהיתי
האם חלק מהקשיים שחווינו מקורם בייצוג הגברי הנכבד שלנו.
היינו 3 גברים, בלימודים, בתחום שבד״כ הרוב הנשי בו הרבה יותר מובהק.
יצאתי מהלימודים האלו בתחושה שלצד השיח הפורמלי בכיתה
התרחש גם שיח אחר, במעגל פחות פורמלי אך נשי במהותו.
תהיתי ואני עדיין תוהה האם ואיזו דינמיקה תקשורתית הייתה שם
האם הייתה שונה בגלל הנוכחות הגברית ?
האם אנחנו הגברים יצרנו בנוכחותינו שיח אחר
ענייני יותר ומאפשר פחות ?

לפני

קצת יותר משנה פתחתי את הבלוג שלי .
זמן קצר אח״כ כוהנת הבלוגים יונית צוק ערכה כנס בלוגרים
אני הלכתי לתומי להשתתף בכנס ונפלתי יש לתוך לוע הלביאות.
לא ברור לי למה חשבתי שזה כנס בלוגרים כשבמובהק זה כנס בלוגריות
הייתי גבר יחיד אני חושב בין 100 נשים, והרגשתי מוזר.
התייחסו אליי בנימוס אבל גם בחשדנות
הרגשתי כפולש זר לטריטוריה לא שלי
ואני ?
אני כרגיל בשלי – משתדל להיות אני
להניח בצד כל שאלה של מגדר, גזע או מין.
לתת לנשמה שלי לחפש משמעות לה ולה בלבד.

אני מוצא את עצמי

בשנה האחרונה יותר ויותר במעגלים שהשיח הנשי שולט בהם.
יש לצידי עוד כמה אמיצי סגולה גבריים אבל המגמה ברורה.
יש מקומות שמתאפשר להיות ביחד
ויש מקומות מהם אנחנו מודרים הגברים.
מודה שאני עדיין תוהה מה אני חושב ומרגיש במרחבים האלו.
מצד אחד אין לי צורך להיות שם
לעיתים זה נראה לי עמוס וחופר ומכיל יתר על המידה.
שימוש היתר במילה ״אהובה״ ו״יקירה״
מעורר בי לפעמים סוג של אי נוחות.
הגבר שבי  יוצא החוצה וזה כבד עליי.
מצד שני לעיתים אני מרגיש כאילו הנוכחות שלי מפריעה
מפריעה לשיח אחר, שיח שאין ולא יכול להיות לי חלק בו.
זו נקודה למחשבה אני חושב
האם בעידן של היום יש לזה מקום.
האם הנשים עדיין זקוקות ל ״מרחב מוגן״ בו יוכלו להתבטא ביתר חופשיות ?

לפעמים אני מקנא באוהל האדום הנשי הזה
במרחב התמיכה שהוא מאפשר
ביכולת שלו לגונן ולהכיל
לייצר שיח יותר מקבל
שיח שהוא יותר מתפשט לרוחב מאשר קדימה.
אני מסתכל סביב
וסביבי יותר ויותר גברים שמדברים אחרת
שאני מרגיש לידם בנח
מייחל ליום שבו נרגיש בנח יותר
גברים בקרב נשים ונשים בקרב גברים.
שלצד זה שגברים ממאדים ונשים מנגה
נמצא לנו פלנטה משותפת, מתקשרת ומאחדת.
כבר הרבה זמן אני מתכנן לכתוב על זה פוסט
וכרגיל אצלי רצון לחוד ולאן שהמקלדת סוחפת אותי , זה כבר עניין אחר.
הקסם הוא בכתיבה
בתובנות שלפתע צצות, המחשבות שנוצרות
בתמונות שמתחברות.
לפעמים אני תוהה אם אני מדבר לעצמי
האם אני מובן ? האם אתם שקוראים אותי גם ״רואים״ אותי?