כן כן אני יודע שזה ישמע לכם טיפשי
או מתחסד
או לא אמיתי
אבל לא אחת אני תוהה על יכולות הצילום שלי.
רוב הזמן אני מסתובב עם תחושה של ״בלתי מספיק״.
לכאורה העובדות נגדי
הן הרי מדברות בעד עצמן לא?
הקול הפנימי שלי הוא אחר
שמה בתוך תוכי אני הרבה פחות.
מזה זמן רב
שמתי לי את המצלמה
כדוברת הפרטית שלי.
לא אחת תיארתי אותה כסוג של מתווכת
מתווכת אותי לעולם ואותו לי.
אני מתקשה לאחרונה למצוא את השקט
השקט הפנימי הזה
זה שמאפשר לי פשוט לצלם.
כמה פשוט לכתוב את זה
ככה מסובך לי לצלם את זה.
מעטות הפעמים
שאני מצלם אנשים
לא כל שכן את המשפחה שלי.
מעטות הפעמים שאנחנו מתמסרים
אחת לשנייה.
הם אליי ואני אליהם
ושנינו למצלמה.
האינדיאנים אומרים שהצילום
לוקח להם חתיכה מהנשמה.
צילום כמה שהוא אמיתי ככה הוא משקר.
שנים
שאני נמצא בצד שאפשר לקרוא לו בעדינות
״לא אמיתי״ שלא לומר, אשלייה.
שקר החן והבל היופי כתבו על זה בתנ״ך.
למכור אשלייות , בזה אני כנראה טוב.
לעצמי, לכולם, לכולנו בעצם.
והן האשליות סופן להתנפץ.
והן האשליות מתנפצות לי בפנים
אחת אחרי השנייה
כמו שורה של בועות סבון
שיוצאות לאויר בשורה
בהבטחה אחת גדולה של יופי ותקווה
שקופה, צלולה ובועתית כל כך.
ואז הן מתנפצות.
פף. פף. פף.
אחת אחרי השנייה.
משאירות רק את התקווה
לשורת האשלייות הבאה.
״עכשיו כשלא נשאר יותר
במה להאמין
אני שוקע לאיטי
בהזיות על מין״
שורה מופתית בעיניי
שכתב יענקל׳ה רוטבליט.
התקופה הזאת כל כך מבלבלת ומאתגרת
במה להאמין ?
במי ולמי להאמין ?
אני נשאר לפעמים נטול כוחות.
העשייה היא מכורח האינרצייה
מכוח המעבר של הימים
בין שקיעה לזריחה וחוזר חלילה.
אני שואל את עצמי פעמים רבות
האם הצילום הוא הברכה או הקללה שלי.
הוא איתי כבר כל כך הרבה זמן
שלפקפק בו זה כמעט כמו לתקוף את עצמי
מין מחשבה אוטואימונית שכזאת.
חופש משפחתי
בדיוק באמצע אוגוסט
אנחנו ו״בין הזמנים״
מתחרים אחד בשני מי יותר.
הכנרת שוב קוראת לי, מאתגרת אותי
אני נושם נשימה ארוכה
מבטיח שוב ושוב למשפחה שלי
הפעם לא אקטר
אפילו לא רק אסבול בשקט
להפך, אהיה סבלני ואופטימי.
אולי נדבר ?
אני והיא סוף סוף
ונברר למה כל כך קשה לי איתך.
״הוי כנרת שלי
ההיית או חלמתי חלום ? ״
היית ונשארת בשבילי סוג של חלום בלהות
ואני שותק, מבליג ככל כוחי
אפילו הההנאה של המשפחה שלי
לא מצליחה לפוגג את ייסורי.
ואז דווקא אז מחולל לו נס קטן
כזה שבכלל לא צפיתי אותו בא.
להפך הוא ניסה אותי הנס
לחש לי בחשאי
עזוב, לא צריך, בטוח שתהיה פה אכזבה.
אבל אני התעקשתי, לא ויתרתי
בימים שכאלו גם ניסים קטנים
מספיקים לי ביותר.
פתח קטן
בתוך שער ברזל ברזל
מוביל אותך במורד הגבעה.
שיפולי רמת הגולן ביום קייץ חם
צופנים בתוכם מעט מאוד הפתעות.
כמה פרות מנומנמות מתחת לעצי אלה גדולים
מרמזות על הבאות.
קילוח דקיק של מים על האדמה השחורה
לוחש לך בשקט.
אם לא תקשיב טוב וודאי שלא תשמע.
הארץ כולה מזכירה מדבר
ופעם מזמן אמר הנסיך הקטן ש:
״סוד יופיו של המדבר
שהוא צופן אי שם בחובו
מקור מים חיים״.
כולנו מתמסרים אליו למקור המים החיים
פושטים בגדים מתענגים על המים הקרירים.
פתאום הוא קורא לי הצילום
מין קול פנימי שכזה
קום. צא.
ספר צילום. צלם סיפור.
החום של אוגוסט מאיים לחרב הכל
חם מדי בחוץ הטלפון אומר.
אני מתעקש
לא מוותר
מקרר את הטלפון ומצלם
והוא שוב מתחמם
ואני שוב מקרר ומצלם.
אני והמצלמה מתמסרים אחד לשני
ובאורח פלא ככה גם המשפחה שלי.
בלי מילים אנחנו מבינים אחד את השני
מאפשרים לצילום להפוך לסיפור
לסיפור של מעיין
להפוך לחוויה כזאת שתועדה
ןמרגע שתועדה הרי נכונו לה חיי נצח.
תיעוד אין סופי.
רגעים קטנים של אושר
של תקווה.
שוב פעם זה קרה.
המצלמה תיווכה אותי לעולם
והוא תיווך את עצמו אליי.
הפוסט הזה
הוא סיפורו של סב טקסט
של המשמעות מתחת לפני השטח.
phototelling – מילה קטנה ופשוטה
שמצד שני נראית גם מסובכת.
כשצילום ומילים מתחברים
משתתרגים להם אחד בתוך השני
נוצר רווח אחר
בין מילה לתמונה
בין דימוי למחשבה.