לקח לי שנה וזה מוגזם
אין לי תשובה טובה לעניין הזה מעבר להלקאה עצמית
מה עובר לי בראש ?
האמת לא הרבה בטח לא משהו בונה.
שאני עצלן
שאני לא רציני
שזה לא באמת היה כזה משמעותי כל העניין הזה
להמשיך, נראה לי הבנתם את הקו המנחה, לא ?
תוסיפו לזה שהתואר בלוגר
נעשה עניין די תיאורטי בשנה האחרונה
ותקבלו את הדבר הכי קרוב שייש למעיין שייבש
אחרים שיותר מצויים בז׳רגון קוראים לה מחסום כתיבה
סוג של חרדת ביצוע הייתי קורא לזה.
ובעיקר המחשבה שאין לי יותר מה להגיד
אולי היא המפחידה מכולם.
ביום הזה לפני שנה
התערוכה כבר אופסנה עמוק עמוק במרתפים
יותר נכון גבוה גבוה בקומת הגלרייה בבית שלנו
ואני כמו אחוז שיתוק מתעלם לחלוטין
לפחות פעם בשבוע אני עובר דרכה
התמונות מכוסות, ארוזות
אף אחד חוץ ממני לא יודע את תכולתן
מה קורא להן שם בפנים, איש לא ידע
אולי הן נרקבות, מתמלאות בעובש או לחות.
תוכניות מאיפה ממשיכים מפה יש לי מכביר
בחלומי ואולי אפילו בחזוני
אני רואה אותן תלויות בחללים כאלו או אחרים
הפודקאסט שלי ממשיך ומשנה פורמט לאודיו
הטלפון לגל גדות יוצר המשך לפרוייקט הזה בעולם
אני ממשיך את סדנאות המסכה
בתכל׳ס מה אני אגיד לכם
סוג של שיתוק מוחלט
דבר מכל אלו לא באמת רוקם עור וגידים.
כשאני מחשב את מחשבותי לאחור
זה מרגיש לי אולי שהבלון הזה שנופח ונופח
הגיע לשיא גודלו ונפחו בשיח הגלריה
זה שסיים את התערוכה
פשוט התרוקן לו באחת מכל האויר שהיה בו
לא התפוצץ, לא פוזר לרסיסים
הוא פשוט שוכב לו אי שם מרוקן ומדולדל
מחכה לזה , שהוא אני מן הסתם
שינשוף בו שוב אויר
ימלא אותו אט אט
ישיב לו מעט מכבודו שאבד או נשכח.
הפרוייקט הזה, התערוכה הזאת
השאירו אותי בעיקר מבולבל
הפער בין חווית המבקרים בתערוכה
לבין הכתף הקרה שקיבלתי
ממקומות שקיוויתי לקבל מהם הכרה
השאיר אותי מרוקן
אולי בעצם זה לא היה כזה שווה.
נותרתי עייף, נטול כוחות
התהילה חלפה עברה לה כלא הייתה
ואני כמו פולני מארץ הפולנים
נשארתי בעיקר עם החסר
עם מי שלא הגיעה לתערוכה
עם מי שהתחמקה מראיון
עם מי שלא באמת פירגן.
אלו תחושות לא פשוטות עבורי
כאלו שאני חייב לתת להם מקום
למקומות הלא זוהרים האלו
אלו שלצערי ממלאים יותר מדי את עולמי
זוכים אולי לזרקור גדול מדי
כזה שמטיל את צילו על עולם ומלואו.
ואולי, אולי אולי
דווקא הריקון הזה
המילים האלו שנדמה שאין בהם רחמים כמעט
אולי הם יתחיל תנועה חדשה
ימשיכו להניע את הפרוייקט הזה קדימה
למחוזות שכל כך הייתי רוצה .
Comments
עידו, הכנות שלך היא אחת מהעוצמות בתוך הריק הזה, בתוך הכאב שנוצר בפער שחווית עם התערוכה. אתה שם על השולחן את הפגיעות שלך בצורה כל כך אמיצה שמרחיבה לי את הלב. הלוואי שתהיה בי העוצמה להביא פגיעות כל כך כנה ונטולת יפיוף. אתה מלך. האינקובציה הזו מאפשרת פרספקטיבה. סמוך על עצמך ועל התהליך, משהו נפלא עומד להתרחש. חיבוק גדול
תודה רונית גם על הקריאה וגם על השיתוף הזה של העיניים הטובות שלך