ים

את כולם הוא מרגיע הים – אותי לא.
אני יכול לחוש את התרחבות הלב של תמר כשרק מדברים על הים.
ישר יש רגיעה, יש ידיעה ברורה כזאת חדה
שהלב עומד להפתח והגוף להרגע.
ואני ?
עומד שווה נפש למול כל זה, אני מסכים ללכת,
יודע שההליכה לים טובה לכולם
למה לי לא ?

פעם מזמן

חברה טובה שיחקה איתי משחק שלא הכרתי.
בהתחלה ביקשה ממני לומר את האסוסיאציות שיש  לי על ים.
אומרים שהאסוסיאציות הראשוניות שלנו מחוברות לתת מודע
ואני בלי לדעת דבר על התת מודע או על המשחק ישר הוצאתי :
״ חם.
לח.
מזיעים.
מלוח בגרון.
נשרפים.
זפת ברגליים.
חול בין האצבעות.
לא נעים.״
והרשימה עוד ארוכה הייתה.
החברה צחקה
״למה את צוחקת״ ? שאלתי
״כי זה מה שאתה חושב על אהבה״ אמרה החברה.
וזה היה נכון אז – הייתי רחוק מעצמי, מהלב שלי.

לקח לי עוד כמה שנים עד שפגשתי את תמר
ולמורת רוחו של המשחק והים, זה סיפור אהבה.
אהבה שהיא הייעוד שלנו, הגורל המשותף.
אני תמיד אומר שכנראה אלוהים אוהב אותי אם ככה זכיתי.

והים?

כילד שגדל ביטבתה הים שלנו היה ים אילת.
חוף של אבנים, מיים קרירים וצלולים – צעד, שניים ואתה ב״עמוקים״
שוחה, אין גלים זה רק אתה והאין סוף הזה, הכחול כל כך.
מימין מלון או שניים ומעל העיר אילת משמאל הרי אדום
ובהמשך סיני, ארץ בתולים של הרים וים.
בסופ״שים עולים על האוטו ונוסעים לנואייבה, דהב, ביר סוייר.
הרבה לפני עידן החושות – רק בדואים ועצי דקל היו אז בחופים.
את יום העצמאות היינו חוגגים בחוף הפרטי של הקיבוץ
במפרץ היפיפה של אל חמירה.
אתם מבינים? הים של ילדותי – היה כזה.
הרבה רומנטיקה הייתה בו.

לקח לי הרבה שנים להבין
ים תיכון הוא כל מה שים סוף לא.
ואני שקשה לי עם שינויים – ככה קשה לי איתו, עם הים התיכון.
החול, הגלים, האנשים, ההמולה.
זה לא עושה לי טוב כל השילוב הזה.
אני באמת משתדל, יש שיגידו שאני משתפר
לפעמים אני מסכים ללכת לים בקלות,
אפילו לא ישר מחכה מתי כבר חוזרים הביתה.
ולפעמים מגרד לי בכל הגוף
ואני שרואים עליי הכל – לא מצליח להסתיר
מבקש – ״אפשר כבר לחזור הביתה״ ?

אומרים

שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו.
פרוייד באחד מכתביו מתאר את דפוס ההתנהגות האנושי
כמכונת דפוס שחוזרת שוב ושוב לאותו מקום.
כמה זה קשה להשתנות
כמה זה קשה לשנות דפוסים
ככה קשה לי עם שינויים.

ובכל זאת מה עושים עם כל זה.
כי בסך הכל גם יש בו טוב כנראה בים הזה
שקוראים לו ים תיכון.
מה יש בו שעושה טוב לכל כך הרבה אנשים ?
מה יש בו שהוא עושה טוב לתמר, למשפחה שלי?
אולי משם אתחבר לקונספט הזה שקוראים לו ״ללכת לים״ ?

אני חושב שזה שהוא של כולם הים הזה , בזה טמון קסמו.
הוא עצום , אין סופי כמעט , הוא לא של אף אחד
לאף אחד אין בעלות עליו.
המקום היחידי בעולם בו הילדים שלי אינם רבים לעולם הוא הים.
אין על מה לריב , אי אפשר ״לריב עליו״ ויש ממנו מספיק
גם להם, גם לכולם.

יש בו

בים את החופש פשוט להיות , ככה כמו שאתה נקי.
מחובר לעוצמה הזאת שכל כך גדולה ממך.
אתה יכול ללבוש מה שאתה רוצה
קצת או הרבה.
אף אחד לא שופט אותך בים.
איך אתה נראה, מה לבשת או או לא לבשת.
בים מותר לך להיות אתה – כמו שאתה
ובדיוק בדיוק בדיוק כמו שאתה ככה זה טוב.
יש בו תקווה נקייה בים , יש בו את האפשרות לחלום
לנסוע למקומות רחוקים, לנדוד.
הוא לא מבקש ממך כלום הים , הוא לא צריך אותנו
הוא פשוט שם , נמצא נוכח מקבל את כל מי שבא
בידיים רחבות ושוקקות.
ובעצם הרי זה מה שאנחנו רוצים לא?
שיקבלו אותנו כמו שאנחנו , ככה נקי . בלי לבקר, בלי לשפוט
פשוט לקבל.

בים

אני תמיד עם חולצה.
מסתיר את עצמי ממני בעצם.
לא פשוט לי עם הגוף שלי, אני והוא לא חברים כאלו טובים.
לפעמים אני אפילו מתייחס אליו ממש רע
לא מכבד אותו, מזלזל בו
אוכל מכל הבא ליד, לא מפעיל אותו בכלל.
יש אמרא כזאת – ״נפש בריאה בגוף בריא״.
ואני תוהה על הדיסואנס, על הפער.
בין הנפש שלי לגוף שלי.
תוהה האם הם ניתנים להפרדה.
ואולי בכלל שם טמונה התשובה בקשר גוף ונפש שלי.
מהנפש שלי { יסלחו לי המלעיזים} אני די מחזיק
וגם הגוף שלי בסה״כ בריא .
ואולי אני מעמיס עליה יותר מדי
על הנפש שלי שצריכה להחזיק גוף כזה גדול ?
אני לא עוזר לה, לנפש שלי.
לפעמים אני חושב שבסוף היא תקרוס.

אולי הים באמת רוצה להגיד לי
לקבל את עצמי – עד הסוף.
להתייחס לעצמי / לגוף שלי בכבוד הראוי לו.
אז נתחבר אני והים?
אז לא יפריעו כל כל אותם הדברים?
המלח, החול , הזפת , האנשים בחוסר לבושם?

כל זה

מחזיר אותי לסיני, כן כן לחצי האי הזה מדרום לנו.
שנים טיילתי בו, מכיר כל פסגה כמעט.
רחצי ברבים מגביו.
אכלתי פירות מבוסתניו.
טיילתי בו עם הטובים בחבריי שחלקם לצערי כבר אינם.
שמה בסיני הרגשתי כמו שאנשים מרגישים בים.
על פסגתו של הר, מסדיר אט אט את נשימה.
או אז שעיניך משקיפות למרחוק
מתעוררת בך תחושה שכזאת
שהלב מתרחב עד אין סוף.
ואז אתה פורס ידיים הכי רחב שאפשר
וצועק ״הו הזלזלת״ כמו שמאיר שליו ממליץ.
מכין קפה בקומקום הישן שראה הרבה עולם
ומחלק לחברים טבלת שוקולד חלב של עלית.
שנים של טיולים בסיני ואת החופים של סיני
ראיתי כמעט רק בדרך
במונית או בטנדר שהכניס ואותי פנימה
לתחילתו של הטיול,לעומקם של ההרים ההכל כך יפים האלו
כי הרי אמר כבר מזמן הנסיך הקטן:
״סוד יופיו של המדבר שהוא טומן אי – שם בחובו מקור מיים חיים״

צילום – תמר לביא

אומרים שהכתיבה מרפאת, משחררת
מאווררת חסמים ומחדדת רצונות.
אני רוצה, באמת שרוצה לחבור אליו רגשית
לים הזה, ים תיכון – הים של כולם.
שיבוא יום ואגיד לפני כולם

״יאללה באים לים״ ?