זה כל מה שעולה לי בראש בימים האלו.

התחלתי את התקופה בתנופה, רעיונות למכביר, שיתופי פעולה.
מחשבות יצרתיות ואויר בכנפיים.
לקחתי את זה בשלוות נפש.
מה שיהיה יהיה במילא אין לי הרבה השפעה על המציאות.
והיא המציאות כפתה את עצמה עלי יותר ויותר
מגבילה וחונקת מיום ליום.
אז התחלתי לכתוב יומן בפייסבוק
יומן על מערכת היחסים ביני לבינה – לקורונה
בהתחלה הייתי מלא כמו בלון מנופח באויר.
מאז אני מתרוקן לי לאיטי.

לעבוד מהבית – זה קל.

שגרת יומי בחודשים האחרונים.
מלבד גיחות לתל אביב לעבודה השנייה שלי.
אני כבר רגיל לקומה שלי פה למעלה.
סידרתי לי פינה משלי, משרד משלי – תפור למידותי.
יש לי יכולת התנתקות די טובה אני חושב.
אני עולה לי במדרגות, צופה לי מלמעלה על המתרחש למטה.
סוג של נוכח נפקד.
לי זה טוב, תמר והילדים פחות זורמים עם זה לעיתים.
אני מתקשה לשלוט במינונים.
יכול להיסחף לשעות, להיות מרוכז לגמרי בעצמי. בעשייה שלי.

לולא ידענו כל מה שמבחוץ
היינו פשוט שמחים במה שיש בפנים.

סוג של זמן אפוקליפטי הזמן הזה.
מציאות שנראית לפתע נורמלית, הייתה מתקבלת רק לפני חודש
כבלתי אפשרית בעליל.
מפליא העניין הזה של הסתגלות. כמה מהר זה קורה.
אותי זה ישר זורק לתקופות אחרות
בהן המציאות השתנתה לאנשים מול העיניים.
זה מטריד.
כמה הויתור על כל מה שעד לא מזמן היה נראה לנו מובן מאליו
נהיה פתאום המציאות החדשה.
ומה יהיה עוד חודש? עוד שנה?
האם הזמן הזה יותיר בנו את אותותיו
לטובה? לרעה?

 

מודה, אני לא מאלו שחושבים שיש יקום שבא לאותת לנו משהו
ומנגד האם נלמד משהו מהתקופה הזאת.
משהו על צניעות
על הצטנעות.
אומרים שאנחנו חיים בתקופה שעוד ילמדו עליה בשיעורי היסטוריה.
מעבר לאנקדוטה שהיינו פה/שם בתקופה הזאת

האם ניקח אתנו משהו להמשך הדרך.

רוב האנשים שעושים דיאטה – לא מצליחים לעמוד בה לאורך זמן
ואז שנגמר זמן הדיאטה הם משחררים כל רסן.
תאמינו לי הייתי שם מספיק פעמים.
עכשיו כפו על כולנו מין דיאטה שכזאת,לא פשוטה
דיאטה כלכלית
דיאטה משפחתית
דיאטת חברים.
דיאטת חיבוקים.
דיאטה מוזרה שכזאת
לאכול מותר – הכל וכל הזמן.

מה יהיה כשייגמר כל ה״טוב״ הזה?
נחזור לסורנו?
נשכח כי בעצם יש גם הרבה טוב בדיאטה הזאת.
ואולי נפסיק לצרוך בלי הפסקה.
נעשה באמת דיאטה של צריכה
נצרוך רק מה שבאמת חשוב.
נזכור מה באמת נחוץ.
האם זה מספיק חזק ככה שייצרב לנו בזיכרון כל זה.
שנדע להוציא מוץ מתבן ?

אני קורא עכשיו שוב ספר של אפלפלד.

את הקודם ״לילה ועוד לילה״ לא הצלחתי לגמור לקרוא.
זה לא קרה לי עד עכשיו, בטח לא עם אפלפלד {עליו השלום} .
בד״כ הוא סוחף אותי מהמשפט הראשון ובספר הזה
עמוד ועוד עמוד ותחושת מועקה וכבדות
נחתה עלי עוד ועוד.
בד״כ הוא מרתק ופה הכל עמד, כמו ביצה, דבר לא זז.
בסוף ויתרתי. הנחתי את הספר בצד על הכורסא לידי.
לא החזרתי אותו עדיין לספרייה. מתקשה להודות בכישלון.
למזלי בפעם ההיא לפני חודשים רבים
לקחתי עוד ספר שלו ״והזעם עוד לא נדם״.
לשמחתי, שוב מהשורה הראשונה הוא תפס אותי
שוב אני לא יכול לעזוב אותו.

אני מנסה ללמוד מאפלפלד על אומנות הצמצום.
אם יש סופר שאני יכול לקרוא בלי סוף זה הוא.
אני אוהב את הפרקים הקצרים שלו.
את היכולת להעביר עולם שלם של תחושות במשפטים קצרים.
את הכשרון המופלא הזה לעורר את הדמיון ברמיזה.
ליצור מציאות בצמצום כל כך מדויק של מילים.

צילום – תמר לביא

האמת הוא בא לי בול בזמן

אפלפלד עבר את השואה ובחר לספר עליה.
כל כתיבתו עוסקת בהוויה הזאת מבחינתו.
הוא בחר לדבר בכתיבה
כזאת שבאה לומר – אין מילים לתאר.
נשאר הצמצום.
אני מתעסק במחשבותיי הרבה בזמן האחרון
עם העניין הזה של הצמצום.
לעיתים יש לי תחושה שאני לא מובן
שאני כותב מעט מדי, לא מרחיב מספיק.
אסוסציאטיבי מדי, אישי מדי, פרטי מדי.
ובכלל למה אני כותב, בשביל מה
ומה אכפת לי בכלל מה חושבים.

הכול מרגיש לי מדי בזמן האחרון.

ופתאום מזדחלת לה חרדה, שעוד מעט זה ייגמר
ואשאל את עצמי – איך לא הספקתי
לכתוב את ההרצאה החדשה
לנקות את כל הבית לפסח
לעשות ספורט
לסתום קצת את הפה, כמה אפשר לאכול אחרי הכל ?
לחשוב שוב על פרנסה
להשתלט על ה zoom.

רוצה להמשיך להשתבלל לי עוד קצת

בלי נקיפות מצפון
בלי לחשוב מה יהיה
ומה לא עשיתי והאם לא הספקתי.
הדבר היחידי שאני יכול להגיד עליו כן
זה להגיד מה אני רוצה, להניח את זה כאן
ולתת לו ליקום לסדר קצת את העניינים.
כי עד עכשיו הוא עשה מספיק באלאגן, איך שלא נסתכל על זה.
אז עשיתי לי רשימה ארוכה שכזאת
בלי להתבייש, בלי לפחד
אומרים שמחשבה יוצרת מציאות
אז עכשיו הזמן, כשכל זה ייגמר
שהיקום יהיה קצת יותר בצד שלי.

אני רוצה :

אני רוצה להרצות { הרצאה אחת כבר יש, אחת באמצע ועוד ואחת בראש}
אני רוצה ש ״צילום מחולל שינוי״ הסדנאות שלי לארגונים
יהיו ממש שוס כי אני באמת מאמין בהם.
אני רוצה למצוא איזון
כזה שיאפשר לי לצלם אופנה ופרסום באופן שטוב לי.
אני רוצה להמשיך לכתוב.
אני רוצה שימחאו לי כפיים והרבה.
אני רוצה הרבה ירשמו לניוז לטר של הבלוג.
אני רוצה שאשתי תמשיך לאהוב אותי.
אני רוצה שהילדים שלי יהיו בריאים בגופם ובנפשם.
אני רוצה בכלל שכולנו נהיה בריאים.
אני רוצה שנחזור להפגש עם מי שרק נרצה.
אני רוצה לטייל שוב בהר הגבוה בסיני.
אני רוצה שתמר תצליח בעבודה שלה – היא באמת טובה במה שהיא עושה.
אני רוצה לחזור לחבק.
אני רוצה שיהיה כבר הכל מותר.
אני רוצה להיות משמעותי בשבילי ובשביל אחרים.
אני רוצה שכל מה שרשום פה למעלה
פשוט יקרה, בסה״כ זה באמת בקטנה
בצמצום. בצניעות.