אי שם

לפני 25 וחמש שנה בערך בסטודיו הראשון שלי בידידיה פרנקל 11 שהיה אז גם הבית שלי עמדתי מול המראה.
שערי המתדלדל לו לאיטו על ראשי כבר בקושי שרד את הביקור החודשי שלי אצל הספר הקבוע שהיה לי אז באבן גבירול { תתפלאו אבל גם לגברים יש את זה שרק אליו הם הולכים להסתפר}.
עמדתי מול המראה עם סכין גילוח, תוהה איך אראה בלי שיער?
בקיצור מאז אני קרח.
יש תקופות שזה על הסכין ויש שבמכונה אבל הלוק ברור.
שנים, הכובע שלי היה חיתול בד של הילדים שלי שקשרתי על הראש כמו שקושרים כאפייה.
במסיבות הטראנס אותם הייתי פוקד בשנים ההם נוספה מגבת שהשתרבבה לה בכיס האחורי ומנגבת בשעת הצורך את אגלי הזיעה שדלפו להם.
עם השנים הילדים גדלו , החיתולים אזלו והלוק המתבגר שלי כבר היה בדיסונאנס עם הסירוב שלי לחבוש כובע.
לפני כמה שנים ביום צילום לבגדי ים מזל חסון הסטייליסטית נתנה לי כובע.
אליו התחברתי משום מה , פה ושם אני אפילו מקבל מחמאות שהוא משדרג לי את הלוק…
בשנים האחרונות זה כבר נהייה ״עניין״ הסיפור הזה של הכובע , אמסטרדם , ברלין , לונדון בכל מקום תמר מנסה לשכנע אותי להיראות כמו בן אדם ולקנות כבר כובע נורמלי.
כזה שיכבד אותי ואני אותו. אני נותר בסירובי – מודד ומודד ובסוף לא קונה.
יודע שאותו כובע מהוהה שאני אוהב מחכה לי בסטודיו , חום מקש ממתין על הארון הכחול שמשמאל לדלת הצהובה, כל יום צילום בחוץ אני מזכיר לרפא להביא לי אותו שיגן על פדחתי.

בשבוע האחרון על הטוסטוס

בדקות שהמחשבות שלי הכי צלולות, התחלתי לחשוב על המשמעות של זה, של ה״עניין״ שלי עם הכובע.
כובע זה סוג של החלטה, של הגדרה ואני כנראה מתחמק מהחלטה, מהגדרה, מאמירה מחייבת שתגיד לי ולעולם
זה אני וזה הכובע שלי וביחד אנחנו מגדירים אחד את השני.

במישור אחר אך מקביל אני חובש כבר 25 כובע ״ עדו לביא״ צלם אופנה ופרסום. היו שנים שנים שהוא ישב עלי בול הוא הגדיר אותי ואני אותו.
היה מיוחד הכובע הזה בנוף , חריג בעל נוכחות ברורה אך שונה.
אך כדרכם של כובעים עם השנים הם משנים את אופיים ואני בתוכם , התחלתי לחוש אי נוחות , אני והכובע שלי התחלנו לגרד אחד את השני.
אז ניסיתי כמה כובעים
חלקם היו רעיונות
חלקם הפכו למעשים.
לכובע אחד קראו  ״the practice״.
כובע אחר חבשתי כמורה בקורס צילום אופנה בחוג לתקשורת צילומית במכללת הדסה בי״ם.
לא התאמנו אני והכובעים השונים ובינתיים נשארתי עם הכובע ההוא הישן והמוכר.

לפני שלוש שנים וקצת התחלתי למדוד לאט לאט כובע חדש , בהתחלה יום בשבוע , אח״כ יומיים , התחלתי להסתובב איתו , אנחנו מסתדרים יותר ויותר אני והכובע החדש.
הוא מתאים לי הכובע הזה , עם הזמן הוא מתיישב לי טוב יותר על הראש , נח לי איתו , הוא נותן לי משמעות.

ואז הגיע פרוייקט ״פרידה״ עם תמר ליבס סלונים.

עוד לפני שנפגשנו תמרי ואני הבנתי שנכון לי אתגר.
כזה שיצריך אותי לרקוד בין הכובעים השונים הלוך ושוב
לפעמים לחבוש את הישן המוכר והטוב ולפעמים את החדש , לפעמים את שניהם אחד על השני ולהיפך.
הייתי צריך אם במילה ואם במעשה ״לשמור על תמרי״  שניגשה לפרוייקט באומץ אך גם בחשש לא קטן.
דמותה של פרידה ״שואבת״ כמערבולת ואם לא נזהרנו אפשר היה להיסחף פנימה להתערבל להסתחרר ולטבוע.

הקפדתי להיות קשוב לתמרי לאורך הדרך , לכל מה שנאמר וגם למה שלא נאמר , לפעמים יש לו ערך גדול אף יותר.

התמודדות

ההתמודדות הצילומית עם דמות שכל כך משמעותית עבור תמרי לא פשוטה.
ישנה התמודדות מול דמותה של פרידה שמכילה עצב ושמחה במעגלים כה רבים שכרוכים זה בזה
וישנה ההתמודדות מול עצמה – איך אני נראית, מצטלמת, מה אני אוהבת בעצמי? היכן קשה לי?.
זו התמודדות שמתחילה בשעת הצילום אך מקבלת משנה תוקף בשלב התוצאה בו נדרש תהליך עמוק ורגיש של קבלה עצמית.

ניסיתי בכל השלבים להיות קשוב, לתת לתמרי להשמיע את הקול הייחודי שלה, להאזין לו,
לשמור עליו מפניה של פרידה, שתשאיר לה מקום להיות היא ולא אחרת, מיוחדת ועצמתית כמו שהיא.

חבשתי בפרוייקט הזה את שני כובעי, את זה הישן שאני רגיל אליו, כמעט ולא מרגיש אותו כבר על ראשי, ואת זה החדש שמתלבש לו אט אט ומתיישב לו יותר בנח.

נראה – אולי בסוף גם אקנה כובע משלי – כזה שיגדיר אותי ואני אותו.

מילים מקבלות משמעות

מצרף טקסט שכתבתי בבלוג של תמרי על הפרוייקט, אני אוהב את הטקסט הזה הוא מכיל עבר והווה ועתיד.
יש בו נוסטלגיה שאני כל כך אוהב, יש בו קשר בין אנשים ויש בו משמעות .

״מדי כמה שנים אני מגיע לארגז הנוסטגליה שלי….
שם בין פנקס החוגר לתעודת הבגרות שלי שוכבת תמונה.
ובתמונה זוג ביום חתונתם – מהימים שבהם צילמתי חתונות.
הזוג יפה, צעיר ומאושר כדרכם של זוגות ביום חתונתם.
זו התמונה היחידה שנשמרה לי מכל אותם זוגות שצילמתי אז
למה? – לאלוהים פתרונים , אבל התמונה איתי, מסמלת תקופה.

עם השנים באופן די מוזר היא שומרת איתי על קשר התמונה….
בשנתיים האחרונות אני והתמונה מתקרבים אט אט.
אשתי היא החוט המקשר הפעם, אני התמונה והבחורה שבתמונה
מתחילים סוג של ריקוד, מהוסס, מגשש, כמעט ללא מילים.

עד לפני כחודשיים בה נפגשנו שוב, 20 שנה אחרי התמונה ההיא.
שנינו כבר לא צעירים מתרגלים לקידומת 05 מלמעלה ומלמטה.

המפגש משמח,טעים אבל מסתובב סחור סחור ורק לקראת סופו

פרידה מצטרפת אלינו, התמונה מתחילה להתבהר
ובעיניים של תמרי נקווית לחלוחית.
התחלנו מסע , תמרי ואני , מסע רגיש, עדין ומורכב בו נדרשתי לכישורי הצילום ואהבת האופנה שבי מצד אחד.
בצד השני חבשתי את כובע הפוטותרפיסט בו ניסיתי ללוות את תמרי בתהליך ארוך ועמוק שעצב ושמחה שוררים בו
משתרגים אחד בשני
לפותים חזק חזק זה בזה.
ניסיתי להיות קשוב, לתת לדברים לנוע בקצב ובאופן שתמרי רוצה וצריכה.
זה סיפור של מסע שהצטרפתי אליו לקטע מן הדרך הארוכה בחיפוש אחר משמעות שמלווה את תמרי מיום הולדתה כך נדמה.״

תודה ל :

הילה חילו עמרני – על סטיילינג מדוייק ומאפשר
איפור – מילי מזרחי
שיער – רביד פלג

ממליץ בחום לשוטט בבלוג הכה מיוחד של תמרי ליבס סלונים – כל טקסט שלה זה מחשבה שתיקח אותך איתך לכמה ימים.
ובמיוחד לפוסט האחרון – עיגולים של שמחה עיגולים של כאב – מילים שגרמו לי לדמוע לא פעם ולא פעמיים.
על התהליך עצמו ואיך כל זה נראה ב 360 מעלות של צילום סטיילינג ופוטותרפיה בפוסט של ״מאחורי הקלעים״.

טוב… יצא לי פוסט הכי ארוך – so far….