השביל הזה מתחיל כאן

השכונה, קטנה אינטימית
גודלת לאיטה, פה עוד בית נבנה, שם משפצים
דומה שהיא נאחזת בחוזקה
בשקט של עברה.
כאילו מקווה שהזמן יעצר מלכת.
כמעט אפשר לשמוע אותה אומרת
״אני רוצה לחזור
אל הימים הכי יפים שלי
הימים היחפים של בנימינה –
כן, אני זוכר הכל זרם לאט
השמש לא מיהר
אנשים אמרו שלום
חבר היה חבר״

נחל תנינים

נמצא במרחק נגיעה ממש
השביל אליו הוא מרחב השיטוט
הכמעט פרטי שלנו.
בימים הכל כך לא ברורים האלו
הוא ממש כמו אויר לנשימה.
בקצה השביל הנחל זורם
פעם לא מזמן זה היה קורה רק בחורף
משנה לשנה הוא זורם יותר
אי שם במעלה הנחל
הפסיקו לשאוב את המים
והנחל מחדש את ימיו.
תנינים כבר לא יהיו בו
באביב ובתחילת הקיץ
הבנים משתכשכים במימיו
פעם לפני כמה עשרות שנים
הוא זרם בעוצמה
סבתה ברוריה
למדה לשחות במימיו הצוננים.

השביל הזה לאורכו של הנחל

משתנה ללא הרף
בחורף הוא מתמלא בשלוליות
ממלא את הנעליים בבוץ סמיך ועבה
כשהגשם יורד ממש חזק
הנחל עולה על גדותיו
האמיצים מדיירי השכונה
עולים על קייק ושטים
זורמים איתו אל הים.
באביב הכל בו מתפרץ
הירוק נעשה ירוק מאוד
והפרחים לפי הסדר
קודם האדומים אח״כ הצהובים
שדות החיטה מעלים אט אט גובה.
כשמתחיל הקייץ אפשר לקטוף
ממש אחרי הסיבוב, תותים מהעץ
לשבת על הספסל, ולאכול אותם אחד אחד
אח איזה טעם יש להם לתותים.

אח״כ קוצרים את החיטה
הימים מתארכים
והשקיעות יפות כל שנה מחדש.
העננים שבשמים
נצבעים בצבעים של כתום וסגול
כאלו שגם עיוור צבעים שכמוני רואה.
הצמח היפה הזה
עם השם הכל כל לא
הגזר הקיפח
מתכווץ לאט לאט לתוך עצמו
הופך את מראהו, מפריסה לבנה
שזבוב במרכזה עד לפקעת סגורה.
בימי הקייץ החמים של אמצע יולי
השבלולים פתאום מופיעים
מטפסים אט אט על הצמחים היבשים
נדמה כאילו הם מבצעים התאבדות קבוצתית
כנראה גם להם נשבר מהקיץ בשלב הזה של השנה.

אני מברך על השביל הזה

בין גבעת הפועל לנחל תנינים ובחזרה.
בימים כאלו שנראה כאילו כל העולם השתגע
לשביל יש חיים משלו
קצב התפתחות וזרימה ששייכים רק לו.
ןלכמה רגעים נדמה שכל קורונה הזאת
זו סתם המצאה לא מוצלחת.
הטלפון שלי הוא גם המצלמה שלי
כל יום והטיול שלו
כל עונה והנופים שלה
העיין שלי משוטטת, מביטה, מתבוננת
לבסוף היא רואה, מוצאת את הפריים
מאפשרת לי באופן הכל כך מיוחד שלה
לתווך אותי למציאות ואת המציאות לי.