דברים שלמדתי בשבוע האחרון

השקת הבלוג הייתה בשבילי שלב חשוב בדרכי החדשה, אודה כי היו רגעים שבו יכולתי לשבת ולטפוח לעצמי על החזה, הרי לא בכל יום יוצא לי ככה לצאת החוצה עם משהו חדש ושונה שמגדיר אותי קצת { ואולי הרבה} באופן אחר ושונה.
אני מניח שזה הפתיע אנשים רבים שמכירים אותי כבר שנים רבות אבל את הצד הזה שבי, של הכתיבה לא הכירו.

אני בן אדם שלא אוהב שינויים , כזה שעומד על קצה הצוק ולא קופץ עד שלא ממש מוכרח.
נשמע אולי מפחיד קצהו של צוק, זהו שלא בהכרח, הצוק הוא בעיני המתבונן ולי כל שינוי נראה כמו צוק.
השלב הזה של השינוי תמיד מזכיר לי ירידה בסנפלינג , הקטע הכי קשה זה הרגע שאתה צריך לסמוך על החבל שיחזיק אותך.

זהו קטע שאותי מפחיד עד מוות, אני עומד על קצהו של צוק מתחת עשרות מטרים של תהום פעורה ידיי אוחזות בחבל, גופי רתום ומאובטח ובכל זאת לאט לאט צריך לשחרר , לסמוך על החבל שיחזיק אותי.
לעבור ממצב של עמידה בו רגליי בטוחות על סלע המצוק למצב שבו אני תלוי באויר .
איך אני שונא את הקטע הזה , כבר אין דרך חזרה וזה השלב שבו אני משחרר שלל קללות עסיסיות לכל עבר ואז…
זהו רגלי באויר – איזה כיף , איזה הרגשה של שחרור ,סיפוק ,כמעט כמו לעוף רק למטה… ואז אני מסתכל כלפי המשלח מרביץ חיוך של "עשיתי את זה״ ומתחיל לגלוש – רגעים של אושר !