וידוי …

כן כן זה נכון אני מוצץ אצבע , בשנה האחרונה זה חוזר אלי לעיתים , בעיקר בעיתות מצוקה. לפעמים כשאני מחפש נחמה עמוקה כזאת , מנחמת, אני עוד מוצץ אצבע. עד שהכרתי את תמר { אהובתי שתחייה} מצצתי הרבה יותר , בעבודה , בנהיגה  , לפני ההליכה לישון זה היה איתי כל הזמן , חלק ממני . נשאתי זאת בגאווה זה היה שלי ורק שלי , מייחד אותי מול כל העולם ואת זה אף אחד לא ייקח ממני. היא שלי האצבע הזאת, בשר מבשרי ומגע הלשון , תנועות לטיפה רכות על צידה החיצוני של אגודל שמאל הסבו לי נחמה ורוגע.

מגיל צעיר ניסו לגמול אותי , בהבטחות , באיומים , בטוב , ברע , במשחות מרות למינן , פלסטרים שלא יורדים – מה לא ניסו?… את הפלטה ששמו לי בכיתה א הורדתי במימי האסלה, מי היא שתפריד ביני לבין האצבע שלי. התמונה הזאת צרובה לי בראש , ילד בן 7 מוציא אותה מהפה ומשליך למימי האסלה , מתענג על סיבוב המים במורד שהעלים עוד מטרד שניסה לעמוד ביני לבין האצבע שלי.

הייתי ילד עקשן

מעצבן לעיתים ואת מוזרותי נשאתי בגאווה . מוסכמות היו ממני והלאה וכך גם הבושה  { שכנראה שכנה בליבי אחרים כשראו אותי כך אך לא בי}. אני לא חושב שהיו אפילו ייסורי גמילה כי במוחי לא עברו מחשבות מעין אלו. היא הייתה שלי מציצת האצבע הזאת , גאוותי הפרטית , סמל המרדנות בכולם – בקיבוץ, בהורי, בחברה. שנים היא הייתה חלק בלתי נפרד ממני, תיכון, לימודי ערבית בגבעת חביבה, צבא, טיול בדרום אמריקה, לימודי צילום, היא הייתה שם. האקט הזה פשוט גווע לא לאיטו…. . לא היו ייסורי גמילה , וללא כל קושי “העניין” התמוסס . אני והאצבע שלי הבנו שאיננו זקוקים יותר האחד לשנייה – נפרדנו לשלום.

פוטותרפיה

לפני שלוש שנים התחלתי מסע אחר. מסע שלקח אותי למרחבים חדשים של משמעות ותודעה. וויניקוט קרא לזה ״חפץ מעבר״ ואני חזרתי מיד לזו שנשכחה מתודעתי לאצבע שלי, לאגודל שמאל. הבנתי שהאצבע שלי הייתה חפץ המעבר הפרטי שלי, חפץ מעבר שסירבתי בעקשנות להיגמל ממנו. הבנתי שהיא היתה שם כעדות לדבר היחידי שלא יכול להילקח ממני , שהוא רק שלי ורק שלי.

יש לי אלבום ילדות שצילם אבא שלי משנולדתי עד כיתה א, כולו בש”ל, אלבום שתענוג להסתכל בו כל פעם מחדש. את העין המתבוננת ירשתי כנראה מאבא שלי…. אין באלבום הזה שני דברים. אין בו כמעט צילומים מהגן… שבו ובסביבתו ביליתי את מיטב שנותי הראשונות ואין ולו תמונה אחת שבה אני מוצץ אצבע . את זה לא רצו במודע או שלא במודע להראות. אם היו צילומים כאלה הרי שהם לא שרדו את סלקציית הכניסה לאלבום….

השלמתי

עם הורי , עם החינוך הקיבוצי , עם הלינה הקיבוצית . אני לא כועס יותר , רק מצטער על מה שלא ניתן שיהיה. בשנים האחרונות היא מופיעה לעיתים , לביקורי אורחת, האצבע שלי . אני מקבל אותה באהבה , מערסל אותה בלשוני והיא נותנת לי מרגוע .