את מי אני מעניין?

כשהתחלתי ללמוד פוטותרפיה במוסררה שאלו אותי אם יש לי נסיון קודם בכתיבה – אמרתי שלצערי אני כותב בעיקר באזכרות והלוויות….
אני מבקר בבתי הקברות פעמים רבות בשנים האחרונות ובמקום לפנות לשוכן במרומים שאיתו אין לי שום שיג ושיח , אני מדבר בכתיבה לסובבים אותי מנסה להביא לי ולהם טיפה של נחמה.
גיליתי דרך הכתיבה הזאת שלמילים יש כח של דיוק ,של נחמה ולעיתים, כן יש בהן גם מעט הומור שעוזר להיזכר גם בזמנים שבהם היה טוב יותר.
מאז אני עסוק   בלכתוב , מכין את הרקע , מגשש , בודק , קצת מראה , מקבל חוות דעת ושוב חוזר למגירה…

אני מחזיק מצלמה ביד מגיל מאוד צעיר , למיטב זכרוני אי שם בסוף היסודי או משהו כזה.
בחיל ורעדה הייתי מקבל מאבא שלי את הזורקי 3 שלו ומצלם, בטיולים השנתיים , במחנות הקייץ , בחברת הילדים בקיבוץ , היא תמיד איתי,מגיל צעיר מאוד.
יש בה עצמה וחוזק בעמדת הצלם , הזולת תלוי בך מחכה לרגע הקליק … אני והיא ביחד כבר הרבה שנים מתווכים אחד לשני את העולם , משקפים אותו , מגלים אותו , חושפים אותו.
המצלמה בשבילי היא צורך , היא דרך לתקשר את עצמי לעולם ואת העולם עבורי.

אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים – זה נכון יש תמונות שאומרות המון מבלי שתיאמר מילה.
אבל אותי מעניינת המילה , אותי מעניין ההקשר, אותי מעניין הרגש שמעוררת בי התמונה , את היכולת שלה ללוות מילים ומחשבות ולתת להן את האפשרות לצאת לאור.

בשנים האחרונות בהן אני נמצא עמוק בתוך הפוטותרפיה , גיליתי שלעבודה עם דימויים מצולמים יש כח רב ביכולת שלהם לחולל שינוי.
נכון, זה דורש לעיתים התמודדות וחשיפה של מקומות שהיו מוצלים או נחבאים אך מנגד יש לחשיפה הזאת כח עצום ביצירת תהליך של התמודדות והשלמה.