מפגש 9 , סדנת כתיבה, שלי מרכוס.
פעם ראשונה שלי בסדנת אינטנסיבית שכזאת.
שבוע אחרי שבוע אנחנו נפגשים
שולחן עץ ארוך, מים ותה תמיד על השולחן
הצד הקולינרי משתנה כל שבוע
7 נשים 2 גברים.
מין היכרות מהוססת, מדודה שכזאת.
כמו שהיא מגלה ככה היא גם מסתירה.
אני מרחף וצף בתוך כל הסיטואציה החברתית הזאת.
מודה, אפילו את השמות אני לא תמיד זוכר
אפשר ללמוד הרבה על אנשים
מהאופן שבו הם מקריאים סיפורים
בעיקר את של עצמם.
יש את אלו שקוראים בקול בטוח
ואלו שבקושי שומעים אותם
יש את אלו שכבדרך אגב
ויש את אלו שאצלם מבינים כל מילה.
מודדים את המקצב, שוקלים את המילים.
אני משתדל להקשיב
זה לא תמיד מצליח לי
המחשבות יש להן דרך משלהן לנדוד
לפעמים הן מתיישבות קרוב
ולפעמים עפות ממש רחוק.
אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב
למקומות רחוקים של פעם
כאלו שמאפשרים לי לתפוס מרחק גדול
ככל שהמרחק גדול יותר
ככה אני מרשה לעצמי יותר
לפצוע את עצמי
לחטט בפצעים שרק היה נדמה לי שאולי נרפאו.
ואני בעיקר נהנה לכתוב
לשחרר את הדמיון למקומות שצרובים
עמוק עמוק בתוך התודעה שלי.
המקומות האלו מסתבר לא עוזבים אף פעם
לפחות לא אותי.
היום כבר צחקנו, מה היה קורה אם.
אם הדמויות היו יודעות לאן לקחתי אותן.
ובכל הקצנה יש גם של צל אמת
כמו שכל אחד מאיתנו סוחב איתו את הצל שלו.
זה שהוא לגמרי חלק ממנו
ונושא איתו גם מקומות שרק הצל יכול לשאת.
שיעור 9 הוא כבר ממש אחד לפני הסוף
ככה אני מרשה לעצמי יותר ויותר
לשהות במקומות האלו של הצל
הצל שלי, הצל של אחרים.
מרתק אותי המקום הזה של הצל
זה המקומות שאפשר לפצוע אותם שוב ושוב
בלי להכאיב יותר מדי
לתת מרווח מספיק שמאפשר גם אויר לנשימה
לצחוק ולפעמים גם לבכות.
אני חייב את זה לעצמי
את הרשות הפנימית הזאת
לחפור שוב ושוב בחרכים הישנים האלו
אלו שהצריבות שלהם בנשמה שלי
הולכות איתי תמיד.
6.4 – סדנת כתיבה שלי מרכוס / דימויים.תיאורים ושאר ירקות.
״בכל שבת אפשר היה לראות אותו עולה על האופניים הישנות.
תמיד היה נדמה שאין להן מספיק אויר בגלגלים.
הפדלים שקפצו בין דחיפה לדחיפה סיפקו תמיד מין רעש חורק שכזה.
היה בו משהו מרגיע ברעש הזה, סוג של שגרה טובה וישנה
כזאת ששוקעת לתוך עצמה כמו אבק בסוף של היום.
כולם ידעו ששוב הוא נוסע מזרחה לחולות
לאט לאט בחריקה איטית וידועה מראש
הוא היה מתגלגל לו, רק הוא והתיק על הגב.
אפשר היה לראות אותו חוצה את הכביש מסתכל ימינה ושמאלה ושוב ימינה
חוצה במהירות את כביש האספלט השחור שהזיע ולהט כמו נהר שחור.
מרגע לרגע הדמות שלו נעשתה קטנה יותר ויותר
כמו ציפור שעפה למקום שרק היא יודעת לאן.
אמרו עליו שרק שם הוא מוצא שלווה לנפש הכל כך גזורה שלו
והוא כמו תמיד יודע שזה רק שלו ושאת זה לא ייקחו לו אף פעם.
בסוף בקצה השדה הוא היה מניח את האופניים
מחביא אותם בין האשלים הישנים שאמורים היו לשבור את הרוח.
חולץ סנדלים וצועד פנימה.
הרגע הה שבו צלחות החול היו מתפצלחות לו בין האצבעות בכפות הרגליים
היה גם הרגע שבו ניסה לחבר את החתיכות הגזורות שלו מחדש.
הגזעים היבשים של הצמחים שמתו מזמן תמיד עשו לו את זה
לקחו אותו ואת הנפש שלו למקום שהיה רק שלו.
רק הוא היה יכול למצוא יופי בתוך כל המוות היבש הזה.
אישה אחת אמרה לו שזה חושני ואחרת שזה מזכיר לה קימורים של אשה.
והוא, הוא לא הבין.
שנים אחרי התחברו להם הזכרונות ששקעו.
למצוא מפלט הוא קרא לזה מכל מה שרועש ורוצה ומטריד עד בלי די.
בסוף השמש שקעה כמו שהיא עושה כבר שנים בסוף של כל יום.
הוא התנשם נשימה עמוקה, רווחת שכזאת.
קם, ניער את את החול שנדבק לו בין האצבעות של הידיים
ניקה טוב טוב את החול שנכלא גם בין האצבעות של הרגליים.
הנקודה שהתרחקה לה לתוך בדידותה בתחילה לגדול חזרה.
מבט ימינה מבט שאלה ושוב ימינה.
הכביש השחור שהצטנן לו בינתיים כבר היה הרבה פחות מאיים.
בעלייה לזרה מערבה הנשימות שלו התערבבו בחריקות של האופניים
ושניהם נשמעו כמו זעקות של כאב
כזה שחוזר שוב ושוב לאותו המקום.״
Comments
עידו, כיף גדול לקרוא את הבלוג שלך. עם כל כתיבה אתה מתגלה כבחור עם הרבה כישרונות, לא רק צלם מוכשר אבל גם אחד שיודע לכתוב דברים שנותנים לכל אחד לחשוב עמוק וגם לעצור ולחשוב על החיים של כל אחד מאיתנו. מחכה לקרוא את הבלוגים הבאים.
תודה בוני – איזה כיף לראות שאת קוראת אותי – צריכים להפגש כבר ולהגיד מזל טוב